עצמי אמיתי ועצמי כוזב

אחד ההסברים המעניינים והמפתיעים מדוע כבוגרים אנחנו יכולים להיות במשבר נפשי, הוא שבשנים הראשונות לחיינו נמנעה מאיתנו ההזדמנות להיות עצמנו באופן מלא. כלומר, לא יכולנו באמת להיות כילדים עקשניים ומאתגרים, לא באמת יכולנו לתת לצדדים התובעניים או התוקפניים שבתוכנו אפשרות לבוא לידי ביטוי, אסרו עלינו להיות חסרי סובלנות ואנוכיים ללא הגבלה כפי שבאמת היינו צריכים באותו הזמן.

בתיאוריה הזו, כיוון שההורה שלנו היה טרוד, עסוק או רגיש מידי היינו כילדים צריכים להתאים את עצמנו לדרישות שלו, היינו צריכיםלעמוד בציפיות כדי להיות נאהבים ונסבלים. במילים אחרות היינו צריכים להיות עצמי כוזב לפני שהייתה לנו ההזדמנות להרגיש אמיתיים

ואותנטיים לעצמנו. כתוצאה מכך, לאחר שנים בהיותנו בוגרים, אנחנו מסתכנים בלהרגיש לא מאוזנים מבחינה נפשית, תחושה של דיכאון ומשבר נפשיים צפים ועולים.

התיאוריה הפסיכולוגית ״עצמי אמיתי ועצמי כוזב״ הוא פרי יצירתו של הפסיכואנליטיקאי ופסיכיאטר הילדים המפורסם דונלנד ויניקוט. בסדרה של מאמרים שכתב בשנות השישים של המאה הקודמת, שמבוססים על תצפיות מחקריות בילדים ובבוגרים בקליניקה שלו, וויניקוטקידם את התיאוריה שהתפתחות בריאה של אדם מחייבת אותנו כילדים לחוות את הלוקסוס של חיים בהם אנחנו לא נדרשים להתחשבברגשות ובדעות של ההורה או הבוגר המופקד על הגידול שלנו. אנחנו צריכים שיתאפשר לנו לחיות את האני האמיתי שלנו על ידי כךשהסובבים אותנו - לתקופה מסויימת - מתאימים את עצמם לחלוטין לצרכים ולרצונות שלנו, גם אם הם לא נוחים ומאתגרים.

העצמי האמיתי בתיאוריה של ויניקוט הוא בהגדרה לא חברתי ולא מוסרי. התינוק הקטן כשהוא נמצא בתודעת עצמי אמיתי לא מתעניין ברגשותיהם של אחרים, הוא לא חברתי, הוא צורח כשהוא מרגיש את הצורך לכך, גם אם זה באמצע הלילה או תוך כדי טיסה מישראל לניו יורק [אויש כמה ביקורת ועצבים עלו בתוכי בטיסה הזו]. הילד עשוי להיות תוקפני, נושך, ואולי גם קצמת מגעיל. הוא רוצה לבטא את עצמובאופן שנראה לו לנכון, הוא גם יכול להיות מהמם ומקסים אבל גם זאת בתנאים שלו, לא באמת בשביל לקבל הערכה או אהבה.

אדם עם תחושת בגרות אמיתי הוא אדם שהורשה לו בילדותו להיות אמיתי גם כשרצה להפריע למבוגרים כשהיה משועמם, או כשבעט באחיו כשהיה עצבני, לצרוח כשהיה עייף, או כשהסתקרן מה קורה כשנושכים את הזנב של הכלב. לעצמי האמיתי של הילד היה את הפריבילגיה לחוש שהוא בדמיונו יכול להרוס את ההורה מתוך זעם, אבל אז לראות את ההורה הבוגר שורד וממשיך להיות ההורה שלו, זהבדיוק מה שמעניק לילד את התחושה החיונית והמרגיעה שהוא לא באמת כל יכול, והעולם לא באמת יתמוטט ויהרס רק בגלל שלפעמים הוא מייחל או מפחד מזה.

כשהדברים מתפתחים כמו שצריך לילד שכזה, אט אט הילד מפתח עצמי כוזב, דהיינו היכולת להתנהג בהתאם לדרישות של המציאות ושל החברה הסובבת אותו. העצמי הכוזב חשוב מאוד בלאפשר לילד להתמודד עם מסגרת בית הספר או יותר מאוחר עם מסגרת של עבודה אוזוגיות, בהם אתה צריך להתחשב בסביבה ובחוקים.

התיאוריה גורסת שכאשר התאפשר לנו כילדים להיות בעצמי האמיתי ללא גבולות, לא תהיה לנו בעיה מיוחדת לאמץ את העצמי הכוזב בבגרותנו. בגלל שכבר חווינו כילדים אמיתיים את חוסר הגבולות והיבטוי העצמי האמיתי, לא נראה בבגרותנו את הגבולות של החברהכקשים מידי, ולא נתעקש למרוד בהם ולצעוק כנגדם את הצרכים שלנו. וויניקוט הבין שעצמי כוזב הוא חיוני וחשוב לתפקוד החברה, אבל הוא התעקש שעצמי כוזב יהיה בריא רק וכאשר התאפשר לנו לחוש ולחוות כילדים עצמי אמיתי ללא מעצורים, ורק על גביו ניתן לבנות תודעה של עצמי כוזב בריאה.

לצערינו לא כולנו נהנינו מהאידיאל הזה של וויניקוט. חלקנו גדלנו עם אבא מדוכא, אמא כעוסה כל הזמן, אבא חרדתי מאוד, בן משפחה שהיה במשבר ודרש את כל תשומת הלב - במקרים אלו נדרשנו כבר כילדים לקחת בחשבון את רגשותיהם של האחרים ולציית בשלב מוקדם, וזאת על חשבון היכולת שלנו להרגיש את עצמנו באופן אותנטי ואמיתי.

וכך כשאנחנו גדלים על בסיס תודעה כוזבת, נמצא את עצמנו לדוגמא מאוד מנומסים וקשובים לצרכים של בן הזוג שלנו, אבל לא באמת מסוגלים לאהוב כראוי. או בעבודה נסתדר היטב ונהיה צייתניים אבל לא כל כך יצירתיים או מקוריים.

במקרים כאלה טיפול פסיכותרפי באופן גאוני מציע הזדמנות שניה, הזדמנות לחוות מחדש את העצמי האמיתי.

בידיים של מטפל טוב יתאפשר לאדם לעשות רגרסיה ולחזור לזמן מה לתקופה שלפני שאימץ את העצמי הכוזב, לרגע שכל כך היינו צריכיםלהיות אמיתיים. בקליניקה הטיפולית בתוך מרחב בטוח ושמור, מלא אמפתיה ואכפתיות, מתאפשר למטופל להיות אנוכי, קשה, אגרסיבי, לאמרשים במיוחד, מכוער, תוקפני, לא חושב על אף אחד מלבד עצמו. והמטפל יכיל את זה, ויעזור למטופל לחוש משהו שתמיד היה חסר לו, ובמידה מה להיוולד מחדש. הדרישה להיות עצמי כוזב אמנם לא נעלמת מחייו הבוגרים, אך היא הופכת להיות נסבלת יותר כיוון שבפעם בשבוע באופן בטוח ומוחזק מתאפשר לאדם להיות אמיתיים.

וויניקוט עצמו היה רגוע ואדיב כלפי המטופלים שלו, גם כאשר הם התנסו בלחוות את העצמי האמיתי שלהם, גם כאשר זה בא לידי ביטוי בקליניקה שלו במוטפל שניפץ אגרטל שהיה אהוב עליו, או מטופל אחר שגנב לו כסף, ואחרת שהעליבה אותו בכל מפגש שוב ושוב. וויניקוטלא נעלב מזה כיוון שהוא הבין שזה חלק מובנה מהתהליך הטיפולי שהוא מציע, חלק ממסע החזרה לכיוון בריאות נפשית. וויניקוט לימד אותנו שיעור חשוב על בריאות נפשית, היא צריכה לעבור דרך שלבים של אנוכיות כמעט ללא גבולות. אנחנו חייבים להיות אמיתיים לפני שנוכל להיות קצת מזוייפים. ואם מעולם לא הרשו לנו להיות אמיתיים אז המשבר הנפשי או הדיכאון יהיו שם כדי להזכיר לנו לקחת צעד אחורה ולהגיע לטיפול שיאפשר לנו להיות אמיתים מחדש.